אישי, ביטחון

איך להיות אדם שאנשים יבטחו בו

להחשב כמישהו שאנשים אחרים יכולים לבטוח בו בביטחון זה סימן אופי; נראה שנדרשת רמה גבוהה של אמפתיה, אדיבות וראש פתוח בלהיות האדם הזה שאנשים פונים אליו באופן טבעי כאשר דברים משתבשים.

אנחנו עשויים לחשוב שלמרות הכוונות הטובות שלנו, לעיתים קרובות אנשים אחרים לא רואים אותנו באותה הצורה. אם נשאל אותם באופן ישיר מה הבעיה, הם ינסו להראות שמחים ויתעקשו שהכל בסדר. אנחנו יודעים שזה לא יכול להיות, ומבינים שהם נוטים לא להפתח אלינו. אנחנו מרגישים בודדים וקצת חסרי ישע.

יש מספר סיבות טובות למה אנשים נוטים להראות דאגה קיצונית לפני שהם נפתחים. אנשים ששומרים סודות עשויים להדמה כמתנשאים, מבהילים, או רגשניים. הסכנה בהתבזות יכול להיות גבוהה. כדי לקבל אומץ לבטוח, אנחנו צריכים הרגשה חזקה שחברינו יהיה מבין, עדין ואדיב. ובכל זאת, גם כשאנחנו מרגישים מוכנים עם כל הדברים הללו, איך אנחנו יכולים לשדר את היכולת שלנו באופן תקין לאנשים אחרים?


©Flickr/Julio Albarrán

הדרך הברורה שכמעט נוגעת ללב היא הנחה ישירה. אנחנו עשויים להגיד: אל תדאג, אני לא אשפוט או פשוט: אתה יכול לספר לי, אני יכול להבין. כמה שהמשפטים האלו עשויים להיות אדיבים, הם לא יכולים לעזור הרבה מכיוון שהם לא נוגעים בליבת הפחד – שלא משנה מה נאמר – אנחנו עדיין יכולים להראות מטרידים, או עוינים, כלפי הפרטים שהמקרה הנוכחי נוגע בהם.

הדרך המקצועית יותר דורשת הרבה יותר אומץ מהצד שלנו. היא כוללת להודות במשהו קשה, מסעיר ודי מביש על עצמנו. מדובר על לתת לאחרים לדעת על הפגיעויות שלנו שמשחררות אותם לשתף את הדברים שהם מוטרדים להודות בהם בחייהם. ההתגלות שלנו מוכיחה הרבה יותר מאשר הצהרה שאפשר לסמוך עלינו, מכיוון שאנחנו יודעים בליבנו איך זה מרגיש לשמור סוד מחריד, ולהרגיש פחד מצפי התגובה של האדם השני לגבי זה. אנחנו מדגימים רעיון חשוב: שאנחנו לא נפגע בהם מכיוון שאנחנו סמכנו עליהם לא לפגוע בנו.

התהליך של בניית אמון לעיתים מתנהלת בדרך הדרגתית: אנחנו חושפים פרט קטן ולא יותר מדי נוראי עלינו, והצד השני מתחיל לשתף משהו קטן על מה שעובר עליו. מהנקודה הזו, אנחנו לוקחים צעד ומודים במשהו משמעותי ומביך יותר: משהו שאנחנו יודעים שיכול להראות כמאוד לא מקובל. אנחנו מזמינים את הצד השני ללכת איתנו ולהרגיש בטוח לפתוח את ליבו אפילו יותר.

©Flickr/Cabin Events

הרעיון שעומד מאחורי זה הוא שכדי לדמות את מקומנו כמקשיב אמפטי שאפשר לסמוך עליו, עלינו להראות את השברים שלנו והצדדים הפחות טובים: שנכשלנו, כך הצד השני יוכל לספר לנו על הכישלון שלו; נפגענו בעבר, אז הוא יכול להודות שהוא נפגע גם; שעשינו, והודנו שעשינו, דברים מטופשים כך שאנחנו לא הולכים לפגוע באנשים שגם נהגו בנקודות מסויימות באופן טיפשי.

כדי להיות חבר טוב, זה לא מספיק פשוט להיות מנומס או להביע צער. אנחנו צריכים לקחת סיכון. אנחנו צריכים להגיד לחברינו משהו שהם יוכלו להשתמש בו נגדנו – כך הם יכולים להרגיש בטוחים בלתת לנו משהו שאנחנו יכולים להשתמש בו נגדם. תחת מטרייה ששני הצדדים פגיעים, אמון אמיתי וחברות יכול לפרוח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *