אישי, ידע עצמי

המחיר הכבד שאנחנו משלמים על הפחד שלנו להיות לבד

זה לא קשה להבין את הפחד בלהיות לבד: הדירה הריקה אחרי העבודה, ההרגשה המוזרה בשבת בצהריים, תחושת ההדרה בחגים.. אנחנו מכירים את הייסורים בלהיות לבדנו טוב מאוד.

מה שהרבה פחות מובן ומתואר הוא המחיר הכבד שנדרש בצד השני של המשוואה. הפחד, או ליתק דיוק הפוביה מהעובדה להיות לבד היא כנראה אחראית ליותר מערכות יחסים אומללות, טלטול ההתפתחות פסיכולוגית, יותר קלסטרופוביה ויותר סבל מכל דבר אחר: הפחד בלהיות לבד – איך שלא נסתכל על זה – הוא אחד התורמים הגדולים ביותר לאומללות של בני אדם והמניע להחלטות כבדות משקל מהמצערות ביותר. אם רק היינו יכולים לקבל מושג על המחיר של תפיסת העולם השגויה הזו, נוכל לחסוך לעצמנו חלק ניכר מחיינו.

אנחנו יכולים לבחור לפחות שבעה דברים מיותרים:

בתור התחלה לדבר הכי מובן מאליו, אנשים שמפחדים להיות לבד עושים בחירות שגויות לגמרי בסביבת חברתם. אין להם ברירה אלא לתת גישה לליבם לכל אחד במקום לאחד המתאים. אין להם את עמוד השדרה לדרוש בצדק את קריטריוני הכניסה לליבם; להתעקש שמישהו צריך להיות מעניין ולא סתם נעים; מישהו מאתגר ולא אחד שפשוט רק נראה טוב. אין להם מספיק כוחות להחזיק מעמד – כפי שצריך – למועמד ה-20 או ה-200. הנשמות היחידות עם סיכוי אמיתי להחזיק מעמד עם בן/בת זוג שמגיע להן, הן אלו שהשלימו לגמרי עם הסיכוי שלעולם לא יהיו עם מישהו.

להיות לא בדיוק עם האדם הנכון לנו נשמע נסבל אבל זה נמתח עם הזמן – כמו ההרגשה שנכנס לנו קוץ לנעל, "כמעט לא בסדר" נגמר בדיוק כמו "זוועתי לחלוטין". כל מקום יפהפה שנטייל ביחד יהרס, כל רגע מבטיח יירמס, כל הצלחה תיפגע. מה שמתחיל בשבריריות קלה או שעמום הופכים לגירוי קטצזי, שנאה עצמית, אומללות מינית, חובות כספיים, וסוג של בדידות מסמררת – שבאופן אירוני – לעולם לא היה את הכוח לייצר דבר כזה לבדנו.

בנוסף לכל, כשמפחדים מבדידות, אין לנו את הכוח להלחם על צרכנו – בכל מערכת יחסים. אחד תמיד יהיה נתון לרחמיו של האדם שמפחד להיות לבד פחות. זוגות מפתחים חוש מתקדם לאדם שאין לו מקום אחר ללכת אליו. זה לא באמת יעזור לעמוד אחרי ויכוח ולהגיד "היה לנו מספיק" כשעל פניו, כולם יודעים שאף פעם לא היה לנו מספיק – בכך שאנחנו כל כך מפחדים לאכול את ארוחת הערב לבדנו.

מה שאפילו יותר גרוע, זה שאחרי זמן בצד השגוי של האנשים שאיתם אנחנו רוצים לבלות, אנחנו נוטים לפתח חוסר אונים מלומד: כל רתיעה מפעם שהיינו צריכים להיות לבד – מחמירה, אפילו אחרי שקיבלנו ניסיון מאיך זה מרגיש כשהבן אדם שלצדינו אינו מתאים לנו. בכלא הנוח והמוחלש שלנו, הטבע נראה עדיין מפחיד: עכשיו אנחנו לא יכולים לתאר איך נדע להחליף נוזל למכונת שטיפת הכלים לבד, ללכת למסיבה בעצמנו או לקחת את היוזמה לשלוח לאחיינים שלנו מתנות יום הולדת, מכיוון שאז התרגלנו להשתמש בזה כדי לפצות על חולשותינו. אנחנו לא חווים שום חוויה מחזקת או מלמדת, שלעומת זאת בתור רווקים אין לנו ברירה אלא להתגבר על המעצורים: הנשמות האמיצות שנלחמות נגד מצבי הרוח וההיסטוריה שלהם, צריכים ללמוד איך לעבוד בגינה, ללכת לחופשות בהרים, לסבול סופי שבוע לבד, להתקשר לאמא שלהם או להכין עוף – ובכך להשיג את יכולת העמידה שעליה מונחים אפליה חברתית אמיתית וחירות.

לאלו שחתמו את חירותם בצורה קלה מדיי, יהיו תזכורות קבועות וצורבות על מה שהם ויתרו. כל מסיבה וכל הליכה לאורך רחוב עמוס יביאו הוכחה של מה היה עלול להיות, כל אותם אנשים שעשוים להיות מרתקים או מקסימים נשללו לנצח רק בגלל שהם היו כל כך מפוחדים לישון במיטה לבדם כמה שנים נוספות.

וזה לא רק זה שלא נכיר אנשים אחרים, אלא גם את עצמנו. נוכחותם הקבועה של בני זוג עוצרת אותנו מלהיות חבר של המחשבות שלנו ולחקור את הרגשות והרעיונות שלנו בדרך שרק בדידות לאורך זמן מאפשרת. אנחנו נכשלים לפתח את הזהויות שלנו, להתפתח בדומה לכל אדם אחר. הרעש מבחוץ מונע מאיתנו לעקוב אחר הדיאלוג החשוב והחיונוי שהיינו יכולים לקיים עם עצמנו. אנחנו משתמשים באדם אחר כדי להסיח אותנו כל פעם שצץ משהו קצת כואב או מאתגר אותנו. בסופו של דבר אלו דברים שאנחנו לא באמת נרגיש או נבין על עצמנו, כל כך הרבה שאלות גדולות על הקריירה שלנו ועל היעוד האולטימטיבי שאנחנו נתעלם ממנו, בגלל שתמיד יש עוד אדם להשען עליו ולדבר על מה להזמין לארוחת ערב.

הגרוע מכל, יתכן שלא נהיה כל כך אומללים לאחר זמן מה. אנחנו נפתח הרגל של בינוניות נעימה. לא נהיה סקרנים או חסרי מנוחה. לא נעז – בתור רווקים – לצאת עם אדם זר ולהסתכן בגאוותינו. נפסיק ללמוד. נאמין שענינו על צרכנו באופן מוחלט, אבל רק על בסיס דיכוי הידע של מהם הצרכים האמייתיים שלנו. זה יהפוך לקונספירציה על אי ודאות, התחדשות, וזרם החיים.

כדי להתחיל לתקן את כל מה שהפחד המזיק מלהיות לבד גורם, עלינו ללמוד מגיל צעיר שלהיות לבד זה לא פירוש למשהו שלא בסדר איתנו, אלא שאנחנו מספיק סבלניים – עד שמה שמספק אותנו באמת יופיע (אם אי פעם); יש לנו ברירה; לא נענשנו.יתרה מזאת, הכוונה בלהיות לבד אינה להתנתק מהאנושות; המצב הזה אכן יכול להיות הדרך הבטוחה ביותר להתייחד בעומקו, למלא את דעתינו ברעיונות וחזונותיהם של מיליארדי בני אדם אחרים בתקופות ובמקומות שונים – שהפרספקטיבות שלהם כמעט תמיד נשמטות החוצה כשהם תחת לחץ תמידי לענות לבן אדם האחר שבחדר. לעולם לא נלמד את ההבטחה האמיתית של הקהילה, לחקור את האינטרסים של עצמנו או לחכות לקשרים שמגיעים לנו עד שנעשה שלום אמיתי עם הסיכוי לחיות בכוחות עצמנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *