בגרות, מערכות יחסים

למה אנחנו בוחרים בני זוג קשים

תאורטית אנחנו חופשיים לבחור את סוג האדם שאנחנו אוהבים. יכול להיות שבחרנו סוג אחר. אנחנו לא מחוייבים לאהוב סוג מסוים של אנשים בגלל קונבנציה חברתית מסויימת או שידוך מהדודה. למרות זאת, מה שקורה באמת זה שהבחירה שלנו למעשה הרבה פחות חופשית ממה שאנחנו חושבים. מספר מגבלות אמיתיות סביב מי אנחנו יכולים לאהוב ולמי אנחנו יכולים להמשך, מגיעות ממקום שאנחנו לא חושבים עליו: הילדות שלנו. רוב ההיסטוריה הפסיכולוגית שלנו גורמת לנו להטות מראש להתאהב רק בסוג מסוים של אנשים.

אנחנו מתאהבים בגלל הרגלים שמגיעים מהילדות שלנו. אנחנו מחפשים אנשים שבדרכים רבות יוצרים מחדש את ההרגשה של האהבה שהכרנו כשהיינו קטנים. הבעיה היא שאהבה שחדרה בנו מהילדות לא הייתה בידיוק מורכבת מאדיבות, עדינות או טוב לב. בגלל הדרך בה העולם עובד, אהבה עשויה להגיע במעטפת מוסיימת של כאב: הרגשה שהיא לא טובה מספיק; אהבה להורה שהיה שברירי או מדוכא; תחושה ליד הורה קשוח שבחיים לא הראה פגיעות. 

כשאנחנו בוגרים הדברים הללו גורמים לנו לתת עדיפות לבני זוג שלא בהכרח פשוט אדיבים אלינו, אלא מי – שהכי הכי – ירגיש מוכר; מה שיכול להיות שונה לגמרי, בלשון המעטה. אנחנו נאלצים לסנן בני זוג בגלל שהם לא נותנים לנו להתגעגע למורכבות שאנחנו אוהבים. אנחנו עשויים לתאר מישהו כ"לא מושך" או "משעמם" כשהאמת היא שאנחנו מתכוונים למשהו אחר: רוב הסיכויים שהוא לא יוכל לגרום לנו לסבול כמו שהיינו צריכים לסבול כדי להרגיש שהאהבה אמיתית.

זה נפוץ לייעץ לאנשים שנמשכים לבני זוג בעייתיים פשוט לעזוב אותם ומלמצוא מישהו אחר שמתאים יותר. באופן תאורטי זה נשמע הגיוני אבל לרוב זה כמעט בלתי אפשרי. אנחנו לא יכולים באופן קסום לשנות למה אנחנו נמשכים. במקום לנסות לשנות את סוג האנשים שאנחנו נמשכים אליהם, יכול להיות חכם יותר פשוט להתאים את התגובות וההתנהגות שלנו ליד בני הזוג הבעייתיים שאיתם העבר שלנו מאלץ אותנו להיות.

לרוב, הבעיות שלנו מגיעות בגלל שאנחנו ממשיכים ללהתנהג מול אותם אנשים בדרך שבה התרגלנו להתנהג כילדים ליד ההורים. ניתן לדוגמה: אולי היה לנו הורה כועס שהרבה להרים את קולו. אהבנו אותו, והגבנו לכך בהרגשה שברגע שהוא עצבני אנחנו כנראה אשמים. אנחנו נעשים מבויישים והססנים. עכשיו, אם בן הזוג שלנו (אותו בן אדם שאליו אנחנו נמשכים באופן מגנטי) מתעצבן, אנחנו מתנהגים בצורה דומה כמו שהתנהגו כשהיינו ילדים: מתעצבנים בשקט, מרגישים שזו אשמתינו, מרגישים שיש לנו הרבה מה להגיד אבל שומרים הרבה טינה. דוגמה נוספת היא שנניח אנחנו עם בן/בת זוג שיש להם פתיל קצר – מה שגורם גם לנו לענות בעצבים ולצעוק. או אם היה לנו הורה שברירי שהיה נפגע בקלות, רוב הסיכויים שנמצא את עצמינו עם בן זוג שהוא גם חלש במידה מסויימת ודורש מאיתנו לדאוג לו; אבל ואחרי זמן מה שאנחנו מתייאשים מהחולשה שלו – אנחנו מנסים לעודד ולהרגיע (בדיוק כמו שעשינו כשהיינו קטנים) אבל גם מגנים את אותו אדם על היותו לא ראוי.

סביר להניח שאנחנו לא יכולים לשנות את דפוסי המשיכה שלנו ולבחור למי אנחנו נמשכים. במקום זה אנחנו יכולים להתאמץ ולשנות באופן קיצוני את אינסטינקטים שלנו. מה שאנחנו יכולים לנסות זה ללמוד איך להתנהג ליד האנשים שאנחנו נמשכים אליהם, לא באותה צורה כמו שהיינו ילדים, אלא בדרך בוגרת יותר ובונה של מבוגר רציונלי. יש כמות עצומה של הזדמנויות לשנות את עצמינו מדפוס התנהגות ילדותית להתנהגות הרבה יותר בוגרת בסיטואציות בהן אנחנו עם האנשים שאנחנו נמשכים אליהם.

ההתנהגות הבעייתי של בן/בת הזוגהתגובה "הילדותית" שלנותגובה בוגרת שכדאי לכוון אליה
הרמת קול"זה באשמתי…""זו הבעיה שלהם: אני לא צריך להרגיש רע"
מתנשא/ת"אני דפוק""יש הרבה סוגים של אינטיליגנציה. שלי בסדר גמור"
עצוב/ה"אני חייב לתקן אותך""אעשה את מיטב יכולתי, אבל אני לא לחלוטין אחראי על דפוס החשיבה שלך – וזה לא צריך להשפיע על הביטחון העצמי שלי…"
משתלט/ת"זה מגיע לי""אני לא מאוים ממך"
לא מביא/ה תשומת לבחיפוש תשומת לב: "היי אני פה"
"אתה עסוק, אני עסוק, זה בסדר…

רוב הסיכויים שאנחנו עם מישהו שיש לו הרכב מיוחד של בעיות שמדליקות את הרצונות ואת ההתנהגויות ההגנתיות שלנו מהילדות. התשובה אינה לעזוב את מערכת היחסים, אלא לשאוף להתמודד עם האתגרים שדוחקים אותנו לפינה, בעזרת חלק מהחוכמה שלא הייתה לנו כשהתמודדנו איתם לראשונה עם הורינו. כנראה שזה לא תפקידינו למצוא את הבן אדם הבוגר, אך זה תמיד תפקידנו להתנהג בצורה בוגרת ליד השגעונות הפחות בוגרים של בן או בת זוגינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *