בגרות, מערכות יחסים

למה אנחנו נרתעים מאנשים שאוהבים אותנו?

למעשה כולנו רוצים אהבה – אבל באופן מוזר, אחד הדברים שהכי קשה לעשות הוא לא לנצל בזה כנגד אותו אדם שלמעשה בעניין שלנו, והרגשות הדדיים.

זה יכול להיות נדיר לא להרגיש שאותם אנשים שהחזירו לנו אהבה הם במידה מסויימת חלשים, טועים, נזקקים לאהבה, נרגזים או עם בעיה מסויימת – ואנחנו קצת נדחים מהחמימות, הרצון שלהם להיות איתנו וללטף את צווארינו; מהמילים הרכות ומהיכולת והרצון שלהם ללמוד עלינו גם את הדברים הקטנים ביותר.

זה יכול להרגיש הרבה יותר קל כשזה לא הדדי: כשהמחשבות העיקריות שלנו היו חרדת רגשות של האם הם בכלל שמו לב אלינו. ואפילו עוד יותר קל (לא שבדיוק נספר על זה למישהו) כשהיינו במערכת יחסים סוערת עם אדם שלמעשה לעולם לא היה איתנו, אדם שזלזל בנו ושהיה נראה כאילו הוא נמצא וחושב על דברים אחר לגמרי.

אבל בסוף, כשהספק כבר איננו, וזה ברור מאליו שהם אכן אוהבים אותנו והרגשות הדדיים – עולה מחשבה מטרידה. ברור שזה היה נחמד בפעמים הראשונות, כשהזיכרון העמום הקודם היה עדיין בתודעה שלנו, אבל עכשיו הם נהיו כנים יותר, ונותנים לנו להבין בבירור שהם רוצים אותנו – ואנחנו פשוט מתחילים להרגיש קצת רע.

אנחנו מתפתים להסיק שלא הבנו אותם נכון: שהם לא האנשים מעוררי ההרשאה שחשבנו שהם. אבל הבעיה היא לא באמת בהם. היא נמצאת במקום אחר לגמרי: במערכת היחסים שלנו עם עצמינו.

החיבה שלהם נראית חשודה, לא מובנת וטיפה דוחה, בגלל – שברמה מסויימת – זה לא משהו שהיינו רגילים אליו. זה לא מתחבר עם השקפתינו על עצמינו.

קשה מאוד לקבל אהבה כשאנחנו ביסודותינו לא משוכנעים שאנחנו יכולים להיות נאהבים. אנחנו מבלים זמן רב בחיפוש אחר אותם האנשים שיכולים לגרום לנו לסבול בדרכים שאנחנו כבר מכירים, וזה נראה טבעי להסיק שמאהבים שאינם רעים אלינו כנראה החמיצו משהו. למעשה לאחר מכן אנחנו מנסים להתנהג בדרכים מגעילות רק כדי לוודא שהם יבינו שאנחנו לא באמת מי שהם חשבו שאנחנו, ולכן ישאירו אותנו במקום כואב אך משביע רצון מבחינה פסיכולוגית.

בקצרה, איך מישהו יכול להיות כל כך מתאים אם יש לו טעם גרוע, בכך שהוא חושב שזה טוב להיות עם מישהו… כמונו?

אבל עלינו לאפשר לעצמינו לנסות לחשוב אחרת. ייתכן והחיבה הזו שאנחנו מקבלים היא לא סימן שהאדם שאוהב אותנו הוא חלש, טועה או חסר אפשרויות אחרות: אולי זה סימן שהוא רואה בנו משהו שלמעשה, באופן מצער ונוקב, אנחנו עדיין לא רואים בעצמינו, וטרם איפשרנו לעצמינו להאמין בזה לפי עברינו: שמגיעה לנו אהבה.

יש תקווה בכל זה: תקווה שאנחנו יכולים לסמוך על אוהבינו יותר ממה שאנחנו יכולים לסמוך על הדחפים הראשוניים וההרסניים שלנו. אנחנו יכולים לפרש את האהבה שלהם לא כאל חולשה או אשליה – אלא כהוכחה שאפשר לאהוב בעומקי נשמתינו את עצמנו, מה שהעבר שלנו עד עכשיו לא חשף בפנינו – שאהבה והרכות של אוהבינו, עכשיו יכולה – עם קצת אומץ ואמונה – להעיר אותנו. אנחנו לא חייבים, לשם שינוי, לראות צד שלילי באנשים שלמעשה רואים בנו משהו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *